רוקדים ראובן סיון! סלסה, ריקודים סלונים

ראשי

אודות

הוסף למועדפים

לרוקד החדש

תוכנית לימוד

קורסים סגורים

ריקוד למתחתנים

פורום רוקדים

סגנונות ריקוד

מפות

תמונות + וידיאו

שירים
כתבות ריקודים
קופונים 
צור קשר
 
 
 

עמוד הכתבות

רוקדים/גולשים בעלי כשרון כתיבה, מוזמנים ליצור כתבות העוסקות

בחוויות מעולם הריקוד וכל מה שמסביב... לדוגמא: איך התחלתם לרקוד...? למה...?

והאם הייתה תוצאה מיוחדת מעבר לריקוד...? הכרתם מישהו מעניין...? התאהבתם...? הייתה לכם חוויה מרגשת הקשורה למסיבת ריקודים...?  ספרו לנו ולגולשי האתר שלנו על כך. את הכתבות יש לשלוח לכתובת: salsa10@gmail.com

נא להקפיד על עברית תקנית! כתבות מעניינות יפורסמו באתר.

חדש! "סלסה בקובה"   חדש! ריקוד אירי


איך רוקדים סלסה?


סדרת כתבות על סלסה ריקוד ומקצבים:
סלסה, ממבו, פריסטייל, רואדה, צ'ה צ'ה צ'ה, מרנגאיי, טנגו, ריקודים סלונים ועוד...
איך הכול התפתח? איפה זה התחיל? איך מבדילים בין כל המקצבים הלטיניים המדהימים?
מה הקשר בין ריקודים סלוניים ובין סלסה... ההבדלים בין סגנונות ריקוד הסלסה, כפי שרוקדים אותם היום במקומות שונים בעולם ובארץ.
מאת: אלי צוויק

 

הקדמה לכתבות הבאות
 
סדרת כתבות על: איך לרקוד סלסה, ריקוד הרואדה, ריקוד הצה צה צה, ריקוד הממבו, ריקוד הטנגו, ריקוד המרנגה, ריקוד הבצ'אטה, ריקודים סלונים ובעיקר: ריקודי הסלסה: מסיבות סלסה, לימודי סלסה, חוגי סלסה, שיעורי סלסה,  לימוד סלסה סלסה, rheus xkxv ריקודי הסלסה xkxv xkxv ריקודי נולד לרקוד, רוקדים עם כוכבים, buks kreus, xkxv, ruesho go fufcho, סלסה סלסה      סדרת כתבות על: סלסה, רואדה, צה צה צה, בצ'אטה, ובעיקר: סלסה  בית ספר לריקוד הסלסה
לפני שאני פותח את סדרת הכתבות הזו, שעוסקת בכל מיני סוגים של מוסיקה לטינית, אני חייב לענות לכם (ולעצמי) על שאלה פשוטה:
 
למה אנחנו צריכים את זה? למה לעזאזל זה טוב? הרי לכאורה ניתן לרקוד סלסה גם מבלי להתעמק בקצב

הנה התשובה: נכון. אתם באמת לא צריכים את זה, בהנחה שאתם מתכוונים להיות רקדני סלסה אל-אי מדופלמים - או שאתם רוצים להתחרות באליפות ריקוד סלסה שנתית.  לצורך זה? כדאי שתתאמנו על ה"ספין" שלכם יום ולילה, תגמישו את גופכם, תעדנו את תנועותיכם, ותמצאו לכם בת זוג ראויה... למי שמנסה להגיע לרמה גבוהה של פיתולי גוף, פוזות, קשירות סלסה וכו', אין צורך בידע מוסיקלי. חדר כושר או סתם מראה פשוטה יעשו את העבודה.
 
אבל אם אתם רוצים יותר, אם אתם רוצים חוץ מהסבסובים גם סתם ליהנות מהמוסיקה הלטינית, להתחבר לקצב, של הסלסה, להרגיש את הצלילים, להעשיר את הריקוד, לגוון את התנועות, כדאי מאד שתדעו כמה דברים על המוסיקה הלטינית , ואפילו על הסוגים השנים של סלסה (סלסה קובנית- רואדה, סלסה - LA, סלסה -ניו יורק סטייל ועוד..) כפי שרוקדים במועדוני סלסה בארץ ובעולם.
 
אז בואו נתחיל... 
אתם ודאי מכירים את ההבעה הנדהמת על הפנים של חבר שלכם שהבאתם למועדון סלסה. אתם מנסים להסביר לו שזה די פשוט בעיקרון, שיש צעד בסיס, "הנה עושים ככה..." ואחר כך מתחילים בהכנה וסיבוב רגיל, "משם עוברים לסיבוב כפול, ואז לתנועה הזו, ומפה אתה יכול לאלתר..."
 
נכון. הוא לא הבין כלום, והוא בשום פנים ואופן לא מצליח לקשר את צעד הסלסה-בסיס המשעמם שהראתם לו עם

הסיבובים המטורפים שהוא רואה מכל עבר. אבל אתם, שהייתם בסרט הזה מההתחלה יודעים, שהפנמה של הבסיס יכולה להעביר אותך לשלב הקטן הבא, ומשם לשלב המסובך שאחריו, וכן הלאה. מי שמכיר את התבניות ולא נבהל יכול ללמוד וריאציה חדשה אפילו מהסתכלות. פחות או יותר אותו הדבר בדיוק לגבי המוסיקה האינסטרומנטאלית, כלומר זו שמנגנים על כלי נגינה. היא מורכבת מתבניות מוגדרות, מאד בסיסיות, ומי שיודע טוב את הבסיס יכול להבין מה הולך גם כשהעסק מתפתח. בעיקרון, במוסיקה לטינית יש לכל כלי תבנית משלו, כשמשנים כמה תבניות של כמה כלים, בדרך-כלל זה יוצר סגנון מוסיקה חדש.
 זה בדיוק מה שקרה במהלך ההיסטוריה.
 בהתחלה (בהמשך מעט נסביר מתי היא הייתה ולמה) חיברו המוסיקאים כמה תבניות יחד. חלקן מאפריקה, חלקן אירופאיות. המיקס שנוצר נשמע "לטיני", והרקדנים המציאו לו תנועות מתאימות, שהיו בעצם תערובת של – איך לא - ריקודים אפרו-קובניים וריקודים אירופאים.
 
כששעמם למוסיקאים, והם החליטו לשנות חלק מהתבניות המקובלות ולערבב אותן עם המצאות חדשות, הרקדנים לא נשארו חייבים ושינו גם הם את הצעדים בהתאם. הטנגו הזה של שני הצדדים הוביל לשתי מסקנות ברורות מאד:
 
תחת הכותרת "מוסיקה לטינית" יש שפע של מיקסים, ערבובים, סגנונות, שלא תמיד אפשר בשמיעה ראשונה להבדיל ביניהם.
הריקוד הלטיני מחובר עמוק למוסיקה. ובניגוד לרקדן "טראנס" או "טכנו" שלא צריך לדעת מאיזה תבניות מורכבת המוסיקה שלצליליה הוא מזיז בחופשיות את גופו – רקדן לטיני כן צריך להכיר אותן. לפחות באופן בסיסי.  
 
כדי שערב לטיני לא ישעמם אתכם למוות, (בעיקר אם עברתם את השלב שבו אתם מפגינים את כישוריכם לעיני כל, או שאתם מתאמצים נורא להשיג את מספר הטלפון של הרקדנית היפה שמולכם) כדאי שתדעו קצת על המוסיקה שאותה אתם רוקדים. ככה תוכלו לתת לכל סגנון ריקוד סלסה "צבע" משלו. תוכלו לשלב בריקוד צעדים מהריקוד המקורי, לאט לאט הריקוד שלכם יהיה מגוון יותר ויותר ובכל סיבוב תיראו אחרת.
 
כדי שערב סלסה לטיני ייראה אצלכם שמח, תוסס וחושני (גם אם למדתם עשרים ווריאציות חדשות ואתם ממש חייבים לתרגל אותן) כדאי שתהיו מחוברים חזק לקצב הבסיסי. מחוברים יותר מהטכניקה המקובלת במועדונים. הלא היא טכניקת ה"לשמוע פחות או יותר מתי מתחיל ה '1' ואם לא יודעים להסתכל על זה שליד, ואם גם זה לא עוזר לחכות לסיבוב הבא". לא ולא. כדאי שתרגישו את הקצב בעצמות. שתדעו מתי הולכת לבוא "ההיסטריה" בשיר, מתי יבוא break" ", מתי מותר לעזוב את הבחורה (בלי להגיד לה זה לא את זה אני) ומתי חייבים לחזור. המון דברים שעושים את ההבדלים הקטנים, שמהם בונים רקדן סלסה גדול...  
 
אז זהו. זו פחות או יותר ההקדמה לסדרת הכתבות שתעסוק ב-סלסה ומוסיקה לטינית ובניגוד למה שיבוא אחר-כך, את החלק הזה לפחות, אף אחד לא יוכל לטעון שלא הבין...

אודות המחבר - אלי צוויק

אלי מנגן מזה מספר שנים בלהקות לטיניות שונות ומגוונות. בנוסף, אלי מעביר באופן יוצא מהכלל, קורסים וסדנאות בכלי הקשה ופולקלור קובני.

כתובת דוא"ל: elized99@speedy.co.il   טלפון: 052-4313505

 

הריקוד הפנימי

כתבה על "נולד לרקוד", "רוקדים עם כוכבים" ומה שמסביב...

 

                                     מאת: שבות שופט

אני אוהבת מוסיקה – כי היא גורמת לי לרקוד.

כשאנשים רוקדים אז הם יפים במיוחד.  (בט מידלר "סטודיו למשחק")

 

הקצב, המתעתע בנו באמת כל-כך גדול, גורם לנו להשיל עשרות "קילוגרמים" של מתח מהעולם הזה, עולם של מכוניות רודפות אחת אחרי שנייה, אנשים ממהרים, ובשרשרת הזאת אין ספק – מוטב להיות רקדן, להיכנס לנעלי הקצב ולהלך "יחף" לאורך הנשמה.

 

*** 

ביום שבת האחרון, 5.11.05, עלתה אל המסך "רקדן נולד", תוכנית הטלוויזיה שתכתיר את המוכשר לרקוד בכתר "ה-רקדן".

אחרי שהתבשמנו ב"ריאליטי" מסוג כוכב-רוקד-עם-מקצוען, הגיע תור החבר'ה האנונימיים. אלו שרוקדים מול המראה, בבית, לא בהכרח כוכבים, אבל דבר אחד בטוח:  יש בהם רצון בוער להאמין שהם -הם הרקדן שהעולם כולו יהיה נלהב מהם. הקצב שלהם, אותו קצב שהם מפזזים איתו מול דמות עצמם בבית לאורה של מוסיקה כבחירתם, מעמיד אותם במשימה קשה. מול הבמה יושבים כחמישה שופטים, צביקה הדר, ומימינו ומשמאלו עוד שני שופטים. בעיניהם, הריקוד זה "מקצוע" לא חובבנות, וכש"נער הריקוד בבית" בא לעמוד מולם, זה לא כל-כך פשוט כמו שזה נראה.

 

אז תנו לי קצב. אורות, ורחבת ריקודים...

 

הנער/ה האומלל עומד (או כפי שראינו גם "נער" כבן 69 מפזז לו ברגלי-איילה),

מספר קצת על עצמו, ואז, מגיע רגע ה"ציפינו לו" – מתחיל לרקוד. עשר עיניים ננעצות בו, ועוד אלפי עיניהם של הצופים בבית, וכל פרט שבו כבר לא פרטי, כבר לא דעה אישית, הופך לזול או מקודש. הבן אדם רוקד, אומר בסוף "זהו", או נעמד כאות סיום\ ואז מתחיל ה"באלאגן".

"זוהי בדיחה?" שואלת מיכל אמדורסקי, אחרי שמתחרה שבנה סביבו "סוכה" של ארבע בנות עושה כמה תנועות, פשוטות ומתחבאות, ואז עומד מול השופטים לקבל דעה. כולם צוחקים. אפילו הקהל בבית לא מבין, מאיפה יש לבן אדם אומץ לעמוד על הבמה ולא לעשות בעצם כלום. לא משהו מרגש, לא משהו ב"שיתוף עם הקהל", שגם הנפש שלנו תבער מבפנים. אחריו, מגיע עוד אחד "עידו". הוא שם ידיים בשיער "מסרק" אותו, ואז עונה לחבר השופטים על שאלות ללא יכולת לעצור. על אף שחג סוכות עבר עידו בונה שרשרות של מילים עד שהוא מגיע לריקוד עצמו. כשהוא מגיע לריקוד עצמו, זהו מעין "קצב פנימי". "אבל קצב פנימי שלא מחובר עם העולם החיצוני" אומרת לו מיכל. הם צוחקים שוב, השופטים, וצביקה מאמץ את העיניים שלו כדי לראות נכון, אם זה קורה לו באמת. עידו, הנער המרקד בתנועות של "גירוש זבובים"  אומר לחבר השופטים "שמענו שתי דעות, אולי קודם נשמע את כל השאר?". השופטים צוחקים. מאיפה לעזאזל יש לבחור הזה את האומץ לבקש עוד "חנינה" על מעשיו. הקהל בבית מבודר. ללא ספק הרייטינג (33% כפי שנרשם מאוחר יותר) עולה עם ה"עולה-עולה" של מי ש"שם עצמו לצחוק". הקהל בבית קיבל תוכנית בידור טובה, והיא מבחינתה נמשכת, ועולה על כל ה"עדיים".

אחרי שני הבנים, עולות בנות, עולה זוג (בריקוד ובחיים) שמדגים ריקוד מקצועי, וכל אחד בבית כבר בטוח כן או לא אם הוא היה מוכן באמת לעלות על הבמה שמציגה אותו לראווה ולהציג את ביצועיו. נראה כי יש הבדל בין הדעה שלנו הפרטית על הריקוד שלנו, בין דעת הרוב, ולעיתים צריך לקבל "זבנג" מבחוץ, כדי לדעת אם גמרנו, או אם נשארים מתחת "קופסאות הבית" בריקוד האנונימי שוב.

אחרי ניסיון לחזור לריקודים מקץ 18 שנה של פרישה מחוג-ריקוד, אני מודה ומתוודה, שבשביל לרקוד טוב ולהיראות טוב צריך טונות ביטחון עצמי, משולב בתנועות "נכונות", חדות, מדויקות, ומודעות עצמית רבה. למי שלא לומד את זה באופן מקצועי, מוטב קודם "לחבר עמדות", לראות מה שהעולם דורש, ואז לבוא לרקוד מול ה"במה המרכזית".

אמן, בין אם הוא בציור, כתיבה או בריקוד, יכול להצליח אם יחבר עצמו באמת לנשמה ול"בפנוכו" של עצמו, כדי להוציא מעצמו את הנפש ולא את תנועות הגוף באופן של תנועה מכאנית.                 

כבר אמרו טובים ממני "הריקוד נובע מבפנים", ומסתבר, באמת, שלא תמיד אנחנו אלו שיודעים לראות אם הריקוד שלנו הוא כזה באמת. מורה טוב תפקידו לתת לנו להתפתח מאותה הנקודה שבה אנו נמצאים, מבלי לכבות את אש הלהבה שבנו.

אני תוהה האם תוכנית ריקודים כמו זו המוזכרת לעיל יכולה "לכבות" או "להדליק" את הנבחנים להמשיך ולרקוד. אפשר "לכבות" או אפשר "להדליק", אך מי שהריקוד בוער בדם שלו, אפילו לא צריך אישור שת תחרות, כי כמו שנאמר מפרוספקט עטור תמונות הרקדנים של מוצרי "NOKIA" -  בסופו של דבר התחרות האמיתית שלך היא רק עם עצמך.

  

לסיכום נולד לרקוד 1

 

אכן, נראה כי בסופו של דבר, יש לנו רק את עצמנו, כדי להעריך נכון את ערכנו.

בין שהתקבלנו לתחרות כזו או אחרת, אין זה משנה מה שחושבים עלינו  אחרים.

הקצב הפנימי שלנו, הבעירה ליצור, לרקוד, להיות מי שאנחנו מתי שבא לנו להיות כל מה שבא לנו, היא היא שתקבע בסוף, אם הקצב הפנימי שלנו הוא "מושפע" או נעמד יציב. היציבות, ובמיוחד בישראל,  היא אם היופי בחיים שברובם בנויים מתחרות. ברגע שנקשיב ללב שלנו ונצעד איתו, אז שום שופט לא יעשה את הריקוד שלנו "מכוער", "יפה", "שווה" או "לא שווה".

כי אחרי הכול... הריקוד,

הוא הוא ולא אחר –

גורם לאנשים להיות יפים.

 

 שבות שופט

ואתם רוקדים

כתבה II בסדרה

 

תמיד כשמכירים חבר חדש חושבים איך הוא נראה. ביחס לעולם, ביחס למראה החיצוני המקובל על העולם. לא יותר מדי פירסינגים, לא יותר מדי שיערות קופצות באופן לא מסודר, לא יותר מדי טחינה בקצה הלחי אחרי שהוא אכל פלאפל. העיקר שיהיה "נקי". נקי מכל אשמה של מישהו שמביט בו "כלפי חוץ" ומסתכל עליו דרך עיניים של אדם שלא מכיר את הפנימיות שבו. לא פעם, מדובר ממש במשהו אחר: איך הוא רוקד.

להכיר מישהו זה משהו אחד, ללכת איתו למסיבת דיסקו זה משהו שני, ולראות איך הקצב שלו זה דבר שלישי. ישנם בנים שלא יודעים ממש איך לכוון את הרגליים שלהם אל הקצב ורוקעים ברצפה רק כשהתוף משיר שנות השמונים מסיים את תפקידו, ישנן בנות שלא יודעות לרקוד בלי שהחצאית שלהן תעלה עד גובה שמתאים ל"מציצנים", אבל יותר מזה- ישנם גם בחורים (ובחורות) שלא למדו לרקוד, לא מחוברים לריקודים וכשהם עולים לרחבה, זה נראה כמו קטסטרופה אחת גדולה. מקרה כזה קרה לי פעם בלי להתכוון ממש, מקרה ובו עמד בחור דבוק לקיר בדיסקו הישן של הקיבוץ, הביט על הרוקדים, ומישהי אמרה לו שיבוא לרקוד. הבחור, שהיה ידיד שלי, ניער עצמו מהקיר הכתמתם, טלטל עצמו אל רחבת הריקודים, ופתאום כל השלווה שהייתה בה הופרעה. הבחור התחיל להניף ידיו, לרקוד עם רגליו אל הצדדים, וכל מי שהיה בקרבתו, קירב אליו מבט, עד כי לגמרי אי אפשר היה להתעלם מזה. לא די שהוא רקד באופן שבלט בשטח ב"שונות" שבו, מספיק היה ששלל עיניים של "בחורי ובחורות בירה" ננעצות בו, כדי לגרום לי להפסיק לרקוד, לקחת הפסקת אויר (ומבוכה) בקצה הדיסקו ביציאה.

 

כשבאה חברתי (אותה אחת ששכנעה אותו לרקוד) אמרתי לה שאני לא עומדת בטירוף. הבחור, ביישן מנשוא (כך זה נראה בהתחלה), התגלה כמפלצת אימתנית, שמאיימת לטרוף את כל הרוקדים האחרים שלא בלטו בשטח.החברה שלי צחקה. "אני חשבתי גם" אמרה "שהוא סגור כזה, ומתבייש לרקוד, וככל ששכנעתי אותו, לא הבנתי למה הוא עונה בצורת עמידה אל הקיר".

 

צחקתי לעברה. "כיצד אני חוזרת עכשיו לרחבת הריקודים?". היא הנהנה לעברי "לא חוזרים, עד שעושים בדיקה שהבחור חזר ל"קיר".

היא נכנסה לדיסקו שוב, הביטה ברוקדים, ולהפתעתה, מהר מאוד, בגמר השיר שצליליו התחלפו, גם הבחור חלף ופס מן הרוקדים, ושם את יהבו בחזרה בעמדת המתבוננים.

חזרנו אחוזות אימה.

"יפה רקדת" אמרה לו חברתי בולעת את הרוק.

הוא הסתכל בה וחייך, אני חייכתי גם, ובמהרה סחבתי אותה אל תוככי הדיסקו, כדי להיעלם לו לבחור, שאחרי שנוכחנו איך הוא רוקד, כבר לא רצינו להפציר בו שירקוד.

משיעור זה למדתי:

 

א)      לבחון טוב טוב במבחן בית קטן של "לשים מוסיקה בדיסק" איך הפרטנר שלך רוקד לפני שאת לוקחת אותו לדיסקו, סלסה (או לכל סוג אחר שדורש ריקוד חופשי "כפי בקשתך".

ב)      לתת לו לעמוד דבוק לקיר (כי בוודאי ישנה סיבה טובה לכך).

ג)       לרקוד ביחד בטירוף שלכם במקום שבו לא תבלטו (כמו בבית למשל) או במקום שבו יש סגנון "FREE DANCE" שבו כל רקדן חובב יוסיף גוון נוסף לאווירת ה"מתנסים שוב בריקוד".

בסך הכול, ריקוד זהו מצב שבו משתחרר רגש רב, ואפשר להביע בו מצב רוח סקסי, חושניות, קצב טוב, גמישות מחשבה וגוף, כך שחשוב לרקוד עם מי שמרגישים חופשי איתו. אופציה אחרת היא פשוט לרקוד לקצב דיסקו-בית, אם עדיין אתם מתביישים "לצאת איתו לרחוב". אחרי הכול, לא כולנו כמו מדונה, שהעיזה לרקוד מול הרחוב כמו שהיא רוקדת מול המראה. במקרה הזה היה לה את האומץ, לצאת לעולם כמו שהיא עצמה רוקדת בלי קהל (ללא כל דופי וביישנות).

 

זה החוזק, זאת התעוזה.

אחרי הכול, את/ה יכול/ה לרקוד איך שבא לך.

 

וגם אם מישהו אומר שזה מצחיק/מוזר...

 

שיישרף העולם!

 

*** 

"רקידה" נעימה,    

שבות שופט

קצת על עצמי

 

אני אוהבת לרקוד.
ריקוד פרוע וחופשי בקצב הנשמה מבלי שאף אחד אומר לי איך לזוז.
אני כבר בת 30 אבל ריקוד לדעתי זה קצב מתנגן בפנים לכן אין לו שום גיל.
בהיותי כבת 9 שנים התחלתי ללמוד ריקוד באלט, אך כיוון שלא הייתי בין המובילות, נשארתי ב"כיתת האם", מבלי לעלות לשלב הבא.
היה קשה לי להשלים עם זה. בסוף כל שיעור קראה המורה בשמות של בנות אחדות, ואז כששאלנו אותן מה אמרה להן אמרו כי הן "עולות לכיתת הבוגרות". הייתה בכך קינאה. צער. עצב על כך שאנו נשארות ולא הולכות לשום מקום.
פעם אחת, בסיום השיעור קראה לי המורה.
קפצתי מספסל "סוף השיעור" ורצתי לעברה. "שכחת כאן את נעלי הבלט שלך" אמרה והצביעה על שתי הנעליים הקטנות והורודות שחיכו לי.
התאכזבתי נורא. הלכתי במבט מורד אל כיסאות-סוף-השיעור בחזרה, והבנות שאלו אותי "מה היא אמרה". הצבעתי להן על נעלי הריקוד.
ככל שלא הייתה שום התקדמות, הרגשתי שאין טעם שאמשיך לרקוד, וגם פניתי למורה שאין טעם להמשיך בקורס, שאת יודעת שמבחינתה, אין לי בו עתיד. היא לא הסכימה. היא אמרה שלא צריך לפרוש בגלל זה, וחשוב להמשיך מעצם הריקוד. אמרתי לה שלא. ברגע שנוצרו רמות, אנו, אלו שלא עלינו לרמה גבוהה יותר, יודעות כי נישאר תמיד בכיתת הבסיס, ממנה אין לאן להתקדם.
פרשתי מהחוג בכיתה ו'. החזרתי את נעלי הבלט שלי, אך בחדר שלי ב"בית הילדים",  תמיד הבטתי בנעלי האצבע של מאיה, שותפה לחדר, ילדה מהכיתה שלי, שעלתה לבוגרות.
רציתי להיות כמוה, ולרקוד. להיות אני, הרקדנית שארקוד ואפליא על הבמות בביצועיי. בכל לילה לפני שהלכתי לישון, הבטתי בהן.

בהוד ובהדר אשר בהן. באצילות של רקדנית באלט, וחלומי היה לרקוד בהן.
באחד מהימים החלטתי לבקש ממאיה את הנעליים שלה. בלי הנד עפעף הסכימה לי, הורידה אותם מהמסמר עליו נתלו, ונתנה לי.
לבשתי לראשונה נעלי בלרינה. הרגשתי את הכוח שבי שב אליי, ואם לא דרך הריקוד המקובלת, דרך חוג שמורים לא מאמינים בי, אז דרך התעוזה שלי, החיצונית, לרקוד כי זה מה שאני רוצה.
הבטתי על המראה. בבית הילדים עמדה מראה במסדרון גדול, ושם, מולה, אחרי שקשרתי סביב הרגליים הקטנות שלי את נעלי ה"אבצע" והתחלתי בריקוד.
רקדתי ככלות הנשמה. לידי עברו ילדים בדרך לכיתה להכין שיעורים, אבל כל זה לא הפריע לי לרקוד סלסה , לרקוד חופשי, לרקוד יום אחר יום, להשיל את נעלי האצבע מאותו מסמר פשוט, ללבוש אותן ולהרגיש שוב בנשמה את הרקדנית שבי, את הרצון העז לרקוד.
רקדתי כך ימים שלמים, אחר הצהריים, ללא הפסקה, היה זה מעין תחביב חדש, רצון הנשמה, עד לאותו היום שבו העירה לי אחת הבנות "ההתלהבות שלך מוגזמת מכל הריקוד הזה".
הפסקתי בריקוד. מאותו יום, נפגעתי כל-כך, עד כי לא יכולתי עוד לקחת את הנעליים ולרקוד.
שאר הבנתו הצדיקו אותה גם, במקום להבין את התחושה המעודנת של הנשמה שלי, ירו בי חיצי-אש, עד כי חדל הרצון המעודן הזה מלהתלהב.
כביתי עם הזמן.
הריקוד, הכמיהה שלי אליו, ובמיוחד לריקודי באלט ששידרו לי אצילות אמיתית ואת האופי המעודן של הרוקד/ת, נעלמו כלא היו. במקום לרקוד מול המראה
בבית הילדים, נסגרתי בעצמי, אך הריקוד פרץ מאוחר יותר בחדר הקטן אשר בבית הוריי.
מדונה, מייקל ג'קסון, להיטי הפופ הם היו חבריי הכי טובים. מדי יום התאפרתי בשפתון אדום, לבשתי עליי לבוש משוגע של רקדנית, והתחלתי לרקוד מול
המראה, בחדר הפרטי שלי. הפעם, לא היו אף עיניים שצופות בי. יכולתי להיות עצמי, עם כל השיגעון שלי, לרקוד עם "הופעה", שמתאימה
למוזיקה, ולהיות לרגע כמו מי שאני מאמינה שאני – אמנית בפעולה.
עם השנים הלכתי לתיכון.
בתיכון היה חוג ריקוד, ריקוד מודרני ובאלט, הצטרפתי לשיעור אחד, אבל מיד פסלתי את זה על הסף. מבטיהן של בנות מהמושבים שבאו לרקוד (ואף פעם
לא הפסיקו לרקוד) גרמו לי להתקפל בתוך עצמי. הרגשתי זרה בתוכן, שתקעו בי מבט של "אחרת", ושוב קיפלתי את עצמי "לרצות" אך לא לעשות את
זה באמת.
אז לא הרגשתי את הכוח לפרוץ מחסומים כמו להעיז לרקוד למרות המבטים שלהן, כי חשבתי שסביבה תומכת תעזור לי להיפתח יותר לריקודים, ממקום של
היחשפותי אל העולם בתחום אהבתי.
מאז ומעולם, דעה חיצונית שהביעו אנשים (בין אם במילים ובין אם לא), הייתה לי כרועץ. לרוב, בחברה התחרותית שלנו, המבט הוא של שפיטה
וביקורת ולא על קבלה ואהבה. לאט לאט נסגרתי לריקוד, כשכל מה שהיה "חופשי" בשבילי הוא רק לרקוד מול עצמי, בחדר, בדלת סגורה. לקפוץ,
להשתולל, להיות בעלת התעוזה שאף אחד אינו מכיר. על אף כל זה, חלום ה"רקדנית באלט" לא מש ממני לעולם. בגיל 29 (רק בגיל 29) שוב העזתי לחדש עצמי, לרקוד מול העולם.
מודעת צבע שקרצה לי בסגנון שנות ה-80 חיברה אותי מיד ליכולת שלי להאמין שוב בריקוד שלי, ובית ספר חדש לריקודים שנפתח, הטיס את הרצון שלי היישר אל רחבת הריקודים.
היה זה אחרי זמן רב שבו לא רקדתי לפני עיניים שהם לא שלי, גם החברים הבודדים להם העזתי להראות את הריקוד ה"פרטי" שלי, היו ספורים.
כעת, מול עשר בנות ובן אחד, ניצבתי מתוך התרגשות גדולה. אני הולכת לרקוד שוב, לרקוד ריקוד של MTV והרגשתי איך שוב חוזרים אליי אותם כוחות של
אמונה בקצב שיש לי. היה זה כמו "ריקוד הבית", הרקדן המאמן הניח דיסק מעל לרמקולים גדולים, ואז התחיל כל השיעור. בהתחלה, היה טוב ויפה,
לאט לאט נהיה חמים, קשה, התרגילים הפכו קשים. בחלק השלישי של השיעור, הראה לנו ה"מאמן" כוריאוגרפיה קצרה לריקוד שהוא המציא, וזה היה
כבר מעל ומעבר ליכולתי. לרקוד חופשי זה משהו אחד, לרקוד לפי קצב ו"ראש" של מישהו אחר זה משהו שני. הרגשתי שזה לא הולך לי טוב. הרעיון,
בריקוד חופשי אהפוך ל"מוגבלת חופש" עקב מישהו אחר שאומר לי איך לרקוד, צלצלו לי לעבור לחוג אחר.
הרגשתי שכדי להיפתח שוב לריקוד, וברבים עליי קודם להתחבר בדרך חיצונית למשהו שמתחקה ב-מ-ד-ו-י-ק את התנועות והשירים לפיהם אני רוקדת בבית,
אבל זה לא היה. שיעור האב היה FREE DANCE, ובהתחלה היה לגמרי טוב.
היו שירים, לא בדיוק מה שאני שמתי ב"דיסקו הפרטי שלי", אבל החופש היה רב יותר. לא הייתה הכתבה מדויקת של ריקוד, אלא יותר לרקוד, כל אחד
בסגנון חופשי. יצאתי מרוצה מהשיעור. כל האנרגיות שלי עלו אל מפלס "שמחה" שלא תמיד היה מחובר לרחוב הישראלי הדומם, חיפשתי עם מי לחלוק את
השמחה. התקשרתי לחברות לספר להן על התחושה, אך חוץ מ"להנהן" ולהגיד "איזה יופי", אף פעם לא בחרו בריקוד כדרך חיים. סיפרתי לסתם אנשים
שהיו לי ברשימת הטלפונים, כי הרגשתי צורך לחלק את השמחה שלי להמונים. ריקוד, אחרי הכל, הוא מעלה את רמות שאר הרוח, הנשמה היתירה, ואז
עוד לא קלטתי ממש, שנשמה יתירה מריקודים חולקים עם אנשים שאוהבים לרקוד, ואין סיכוי שמישהו אחר יבין את התחושה, מעבר לשמחה גרידא.
אחרי שבוע באתי שוב אל המקום לריקודים, רקדתי שוב FREE DANCE אבל הפעם כבר התחילה הכוריאוגרפיה להראות את אותותיה, ואחרי שני שיעורים
פרשתי גם מזה. הרגשתי שמורה טוב, מתחשב בתלמידים שעוד לא עלו אל "ווליום" מספיק גבוה בריקוד, וקודם כל צריכים לרכוש אמון בקצב שלהם.
המעבר מקצב אישי אל קצב של מישהו אחר, לא נעשה בהדרגה, כי המורה בא מנקודת מבט שלו.
הרגשתי שזה די חבל. שקודם כל ברכישה של אמנות מחודשת, יש להיות קשוב טוב למה היכולות של התלמיד, ואז לפרוץ איתו לאט לאט, כך שגם את
הגמישות המחשבתית שדורש הריקוד (ובמיוחד בסגנונות שונים) יפתח התלמיד בעקבות הקצב הנכון שמקדם אותו בו המורה, ומתאים לו.
 
הבית המשיך להיות "רחבת הריקודים".
מעל שטיח קטן וכתום המשכתי לרקוד, שמה בפול ווליום תחנות מוסיקה- NONSTOP, סוגרת את החלונות ו"משתגעת לעצמי".
לא פעם שמתי קלטות-טייפ של אוספים שהכנתי ברבות "שנות הרדיו שלי".
תמיד דגלתי בכך, שאם יש שיר טוב ברדיו, צריך להקליט, עד שבסוף ישנה מחרוזת "שיר אחר שיר" לפי בחירתך. לרוב היו אלו שירים שמחים וקצביים,
שירים שמלבים את הנשמה לרקוד.
מסיבות הבית שהיו פעם בשני שבועות, הפכו למבטים על המסך, כשהריקוד חזר לישראל, עם שתי תוכניות חדשות: "רוקדים עם כוכבים"; "רקדן נולד לרקוד ".   
 
הבטתי שוב בעצמי.
כל מי שבא אל הבמה, עלה עליה, זה היה איפשהו כמוני.
בא עם בטחון, שהוא רוקד הכי יפה, אבל מול אנשים מקצועיים הכל שונה.
"ריקוד-הכיף" לעומת המקצועיות שנדרשת בו, הראה לי כמה עוד עליי ללמוד.
מי שרוצה להיות רקדן ומקצוען, צריך להתחיל עם זה בגיל צעיר, ממש כפי שהתחלתי עם כתיבה. אחרי הכול, למען האמת, הסכמתי עם עצמי, שכישרון
נולד וכבר מתחיל להראות את אותותיו בגיל צעיר.
מה באמת אהבתי לעשות? לכתוב. החלומות, על ריקודים, להופיע מול קהל, היו פתאום דברים שבאים אחרי הכישרון, תוצר לוואי. (כמו שאמרה פעם
חנה לסלאו בראיון באינטרנט "הצעירים לא מבינים שפרסום וכסף הם לא המטרה, הם תוצרי לוואי של עיסוק בדבר שאתה אוהב".
אכן זה נכון. עם השנים השכלתי להבין, שכל מה שרציתי אך לא התמדתי בו, זה לא היה סתמי. בחזרות של ריקודים בבית הספר, כשלמדתי עוד באלט,
נזכרתי איך שלא היה לי כוח לחזור שוב ושוב על אותו הקטע, לעמוד על הבמה, לחזור אל מאחורי הקלעים, לחטוף כאב בטן כי השעה כבר מאוחרת ולא
הכנסתי שום לפה, ויש בזה מעין השתעבדות.
פתאום יכולתי לחזור אל הספה, ולהגיד לעצמי "שבות תשבי".
צפיתי במיטב התוכניות של הריקוד, לוגמת "פופקורן" לפה, יודעת שמה שרצוי הוא לא תמיד מצוי, ואם כבר כן אז זה רק עם אנשים שאתה באמת באמת אוהב.
 
אני מקווה, שלכמה מכם באמת פתחתי את הלב.
אני מניחה שהסיפור שלי הוא לא סיפור פרטי, יחיד, על אהבתי לרקוד, והדרך שלי להבין שריקוד ואמונה בעצמך יכולים לנבוע מכוח אישי, אומץ להגשים
כנגד כל מה שהאחרים חושבים, והיכולת להבין שרק צריך כר נוח ומתאים, לפרוץ עם התכונות הנכונות.
 
אני מאחלת לכל אחת ואחד מכם שתשכילו להיות הרקדנים שאתם באמת רוצים.
לשחרר את הראש מכל מיני מחשבות ולהתחבר לכוח הפנימי שלכם, שכן, אתם מסוגלים להיות רקדן מספר אחד.
 

מברכת את כולכם באהבה

שבות שופט



אתר הריקודים של ראובן סיון, באתר מידע רב על חוגי ריקודים: סלסה, זומבה, ריקוד חתונה, קורסי ריקוד, סדנאות ריקודים, לימוד סלסה למתחילים, ריקודים סלונים, כוריאוגרפיה של ריקוד חתן כלה, ריקודי שורות ועוד... פה המקום להתחיל... בתי ספר לריקוד מהצעד הראשון. בית ספר לריקוד סלסה, שיעורים פרטיים, שיעורים קבוצתיים,  שיעורי ריקוד חתן כלה, שיעור פרטי, מסיבות ריקודים, מסיבת רווקות ריקודי סלסה, ריקוד רואדה, ריקוד חופשי, ריקודי שורות MTV, סלסה אל איי , סלסה- LA סטייל, סלסה קובנית, סלואו ריקוד החתונה לחתן והכלה, סדרת כתבות על ריקוד ומקצבים:

עדכונים

 
תנאי שימוש באתר   ט.ל.ח!