כל סגנון ריקוד נולד במקום מסוים, בזמן מסוים ובין אנשים מסוימים. הוא נושא את הסיפור שלהם: את המוזיקה שאהבו, את המרחב שרקדו בו ואת הדרך שבה רצו להרגיש. מסע קצר בין כמה מהסגנונות המוכרים ביותר מגלה שהרבה ממה שרוקדים היום התחיל כמעשה של חופש.
מהחצר לאולם: ואלס ובלט
הבלט התפתח בחצרות איטליה ואחר כך בצרפת, כריקוד שנועד להרשים את המלך והאצולה. התנועה שלו מדויקת ומתוחכמת, והוא הפך לבסיס של הרבה שיטות אימון עד היום. הוא מושתת על חמש עמדות בסיסיות של הרגליים, ומקנה יציבות, קו גוף נקי והקשבה למוזיקה, תכונות שחשובות גם לרקדנים של סגנונות אחרים.
הוואלס הגיע ממרכז אירופה, מאזור אוסטריה וגרמניה, ופרח במאה התשע עשרה. מה שהפך אותו למהפכני היה האחיזה הצמודה בין בני הזוג והקצב הסוחף של שלוש פעימות, שמעניק תחושת סיבוב מתמשכת. בתקופתו חלקים מהחברה ראו בו ריקוד נועז מדי.
עם הפופולריות של הוואלס גם הבגדים השתנו: שמלות רחבות ונעליים קלות אפשרו סיבובים מהירים. הריקוד הפך לבילוי חברתי שמאפשר היכרות וחיזור, ולכן נשאר חלק מטקסים ומחגיגות עד היום.
מהנמל לרחוב: טנגו וסווינג
- טנגו: נולד בסוף המאה התשע עשרה בנמלים של אזור ריו דה לה פלטה, בין ארגנטינה לאורוגוואי, בקרב קהילות מהגרים. ריקוד אינטימי ודרמטי שהגיע לאירופה בתחילת המאה העשרים.
- לינדי הופ וסווינג: התפתחו בהארלם בניו יורק בשנות העשרים והשלושים, יחד עם מוזיקת הג'אז. ריקוד מלא קפיצות, סיבובים ושמחה, שנולד בקהילה אפרו אמריקאית.
- פלמנקו: שייך לאנדלוסיה שבדרום ספרד, ושילב שירה, גיטרה, מחיאות כפיים וריקוד עוצמתי.
הסגנונות האלה נולדו בקרב קהילות שלא נהנו מתנאים נוחים, והפכו עם הזמן לאהובים בכל העולם. הם מראים איך תרבות נולדת מלמטה ועולה למעלה, ולא להפך.
איך מזהים סגנון באוזן
כל סגנון נשמע אחרת, וההבדל מתחיל בקצב. ואלס נשמע כמו שלוש פעימות שבהן הראשונה חזקה, כמעט כמו ״אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש״. טנגו נשמע חד ודרמטי, עם עצירות קצרות בין הפעימות. סווינג מזוהה בקצב מתנדנד וכלי נשיפה, דיסקו בפעימה יציבה שאינה מפסיקה, והיפ הופ בקצב כבד שמאפשר לרקדנים לעצור ולהפתיע.
אפשר להתאמן על ההבחנה בבית: מפעילים שיר מכל סגנון וסופרים את הפעימות. כבר אחרי כמה האזנות האוזן מתחילה לזהות את החתימה של כל אחד.
מהמועדון לכביש: דיסקו והיפ הופ
בשנות השבעים התפשט הדיסקו במועדונים בערים גדולות. הוא הציע מוזיקה קצבית ומסתובבת, ובעיקר רחבה שבה כולם רוקדים בלי להזדקק לבן זוג, וכל אחד יכול לרקוד בסגנון שלו ובלי חוקים. לכן קל להצטרף אליו גם היום, למשל באירועים משפחתיים. במקביל, בשכונות של ברונקס בניו יורק, צעירים יצרו את תרבות ההיפ הופ, שכללה מוזיקה, גרפיטי וריקוד. הריקוד המכונה ״ברייקדאנס״ הפך לתנועה בינלאומית, עם קפיצות, סיבובים על הרצפה ותחרויות ״קרב״ בין רקדנים.
גם סגנונות עכשוויים רבים מושפעים ממנו: ריקודי רחוב מתפתחים באופן מתמיד, וחלק גדול מהם נולדים ברשת, מתוך חיקוי, שיתוף ושינוי. בין הסגנונות הבולטים אפשר למצוא פופינג ולוקינג, שהתפתחו בקליפורניה ויצרו שפה חדשה של תנועה חדה ומשחקית.
מה משותף לכל הסגנונות
מתחת לשינויים נשארים כמה דברים קבועים. כל סגנון נולד מהצורך של אנשים להיות יחד ולבטא משהו. כל אחד התפתח מתוך מפגש בין תרבויות ומוזיקות. וכולם מתחילים בדרך כלל ברחוב, בסלון או בקהילה, ורק אחר כך נכנסים לאולמות ולבתי הספר. כך שגם הריקוד שאתם רוקדים היום בחתונה או בסלון הוא חלק מרצף ארוך.
כדי לנסות בעצמכם, אפשר להאזין לשיר מכל סגנון ולהקשיב לקצב: שלוש פעימות בוואלס, ארבע בסווינג ובדיסקו, פעימה כבדה בהיפ הופ. כבר ההקשבה מלמדת הרבה על מה שהגוף רוצה לעשות.
